אחד המאפיינים המרכזיים של החלמה הינו התקווה. מחקרים ומאמרים שונים שעוסקים בנושא, הוכיחו כי התקווה הינה גורם מכריע בתהליך ההחלמה והיא נמצאה כמנבאת להתמודדות טובה עם מחלות שאינן ניתנות לריפוי. לכן מושם דגש על חשיבות, פיתוח ויצירת תקווה אצל נפגעי נפש וביחסים השיקומיים עם המטפל. במחקרים נמצא כי התקווה היא הגורם המכריע בתהליך ההחלמה והדגישו את החשיבות של סביבה אופטימית המעודדת פיתוח ויצירת התקווה במטרה להשגת יעדים.
דרך ארוכה עברו דרכי הטיפול במחלות הנפש מאז שחר ימי המין האנושי: מתיאורים על תחושות של דה-הומניזציה, אשפוזים כפויים ועד לגישת ה"אל מיסוד" ומסגרות השיקום התומך בקהילה. בתחילת המאה העשרים, מחלות פסיכיאטריות נחשבו כמחלות קשות, חשוכות מרפא. התפיסה לגבי האדם שאובחן כחולה פסיכיאטרי הייתה שמדובר במחלה קשה שמהלכה הידרדרות עקבית. בתקופות קדומות היה מקובל לחשוב על מחלות הנפש כעל סוג של 'דיבוק' ולייחס אמונות טפלות וכישופים של ממש כהסברים להתנהגות אנושית חריגה. עם התקדמות המדע והטכנולוגיה, התפתחו הסברים חברתיים וביולוגיים למחלות הנפש ונראה כי חל שינוי של ממש ביחס החברה לבני אדם שחוו משברים ומחלות נפשיות. עד לסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 חיו חולי הנפש בבתי מחסה ובמוסדות פסיכיאטריים בתנאים לא אנושיים, קשים ועלובים. החל משנות השישים של המאה העשרים החלה בארצות הברית ובעולם תנועת ה'אל מיסוד' אשר כללה אנשי מקצוע ולצידם מתמודדים ובני משפחותיהם שלא היו שבעי רצון מההגדרות הישנות של מחלת הנפש. תנועת ה'אל מיסוד' קראה לשחרור חולים מבתי החולים הפסיכיאטריים לקהילה ומעבר מהמודל הרפואי למודל החברתי. המודל החברתי שם את הדגש על החלקים הבריאים, המתפקדים ועל איכות חיי האדם בסביבות חיים טבעיות (לכמן והדס-לידור, 2007).
בעקבות מהפיכת ה'אל מיסוד' ומחקרי אורך, שנות השבעים והשמונים הביאו לשינוי נוסף - בניגוד לחשיבה שהייתה מקובלת בעבר, שסכיזופרניה היא מחלה כרונית שמהלכה הינה תהליך של הידרדרות צפויה מראש, נמצא במחקרי האורך כי תהליכי המחלה והחלמה הם ארוכי טווח ומאופיינים בעליות ומורדות והדבר אינו שולל אפשרות שיפור והחלמה. מכאן החלה להתפתח גישת ההחלמה המתבססת על הדיאלוג המתקיים בין האדם המתמודד לבין סביבתו כאשר לסביבה יש משקל מכריע ביכולת האדם להגשים ולפתח את עצמו, לא פחות מאשר למחלה. במחקרים ובספרות נמצאה התקווה כאחד המרכיבים הנפשיים המרכזיים בהחלמה של אנשים הסובלים מלקות נפשית - מחלת נפש והפרעות אישיות קשות. התקווה מהווה גורם מכריע, ב"יחסים השיקומיים" שבין איש המקצוע לבין המתמודד הנמצא בתהליך שיקום והחלמה. בלעדי התקווה והאמונה ששינוי אפשרי, דבר לא ישתפר או ישתנה. לכן, לעובד השיקום צריכה להיות יכולת "לשדר תקווה" מתוך אמונה שניתן לערוך שינויים בחיי המתמודד.
במחקרים שבדקו את נושא התקווה, נמצא כי תקווה היא תהליך נפשי ומחשבתי של ציפייה, המתעוררת בתגובה למצב של לחץ (איום או אתגר) ומשפיע על האמונה והתחושה שעתיד טוב אפשרי ועוזרת בהתמודדות, מאפשרת התבוננות חיובית במצבים קשים.
בתהליך הטיפול ישנו ויסות הדדי, הכרה הדדית בין המטופל למטפל. תגובתו של המטפל לחוסר האונים של המטופל משפיעה על יכולתו של המטופל להתמודד עם רגשות אלה. כאשר מדובר במטופלים הסובלים מהפרעות רגשיות קשות, יחסי מטפל-מטופל הם עוצמתיים יותר וישנה השפעה הדדית במידת הרגשות. במחקרים נמצא, כי במצבים של ירידה בתחושת התקווה, בתהליך קוגניטיבי ניתן לעבוד, לשפר ולטפח אותה.
חשוב להבחין בין שיקום להחלמה. שיקום מתייחס לשירותים שונים המוצעים למתמודד, ואילו החלמה מתייחסת לחוויות החיים בהתמודדות המתמשכת עם המחלה או הלקות ((disability. דהיינו השקום מתייחס לציר של העולם - המציאות החיצונית, בעוד ההחלמה מתייחסת לציר של העצמי - עולמו הפנימי של המתמודד. אחת מהמטרות הבסיסיות בשיקום, היא הגברת הגישה החיובית והעלאת מימד התקווה, באמצעות צמצום השפעת הנכות והרחבת מגוון האפשרויות והבחירה, מתוך הנחה שאלה הם המדדים המאפשרים חיים טובים יותר בקהילה. בגישה זו יש משמעות רבה לקשרים שיקומיים שבין המטפל למטופל, היוצרים יחד חוויה משמעותית הן אצל המטפל והן אצל המטופל. זאת במטרה לשקם את יכולת המטופל לחיות חיים עצמאיים ומספקים בקהילה - תהליך החלמה שבו ישנו חלק משמעותי ביותר של תקווה והעצמה. הייתה זו פטרישיה דיגן, פסיכולוגית המתמודדת עם מחלת נפש, שהתייחסה לראשונה לחוויה הסובייקטיבית של המתמודד ולמכשולים שמציבים אנשי המקצוע: חשיבה הסטריאוטיפית אודות נכי נפש, חוסר התקווה של המטפלים המשדרים אותה למתמודדים, ועל כך ששמו דגש על המחלה והאבחנה במקום על האדם עצמו.
יש להבחין בין הבראה להחלמה: משמעותה של הבראה היא החזרת המצב לקדמותו בטרם האדם חלה והוא אינו נתפס עוד כחולה. בהחלמה המוגבלות לא נעלמת, אלא מתרחשת בנייה של זהות אישית, וחברתית תוך הכרה במגבלות. החלמה היא תהליך שבו מתאפשר קיום של חולי ובריאות ביחד. זהו תהליך אינדיבידואלי של התחדשות ושינוי בעמדותיו, ערכיו, מיומנויותיו ותפקידיו החברתיים של האדם.
מטרת היחסים השיקומיים בין המטפל למטופל ותפקידה של התקווה
מטרת היחסים הנוצרים בתוך המפגש הבינאישי בין משקם למתמודד היא לאפשר למתמודד להשיג את מטרותיו באמצעות התקווה שהיא הגורם המכריע בתהליך ההחלמה. המטפל נותן ביטוי לשני אלמנטים מרכזיים בתהליך ההחלמה: משאבים פנימיים וחיצוניים והזדמנויות. המשאבים הם מקורות תמיכה, דמויות שיידעו להעניק לאדם תקווה ואמונה בעצמו, בכוחותיו ובכישוריו. הזדמנויות הן יצירה והשתתפות בפעילויות המפגישות את האדם עם הזדמנויות לחוות עצמם כבעלי יכולת ושייכות חברתית נורמטיבית העוזרת להתמודד עם הסטיגמה. החלמה יכולה להתרחש רק כאשר תוכן חדש חיובי יחליף את ההתנסות במחלה.
בכל מטופל קיים פוטנציאל לצמיחה ושינוי לקראת מטרות בעלות משמעות אישית עבורו. ההצלחה לאורך התהליך השיקומי מתבססת ברובה על יכולת, כל המשתתפים בתהליך, לגייס את הכוחות החיוביים תוך קבלתם של הכוחות המעכבים ולכן חייבים המשקמים והמשתקמים להתייחס לאורך כל התהליך למקומה של התקווה בתהליך. כיום ישנן עדויות של אנשים שחלו בסכיזופרניה, אשר כתבו על חוויתם האישית ונקודת מבטם על המחלה. לטענתם, המפנה בתהליך ההחלמה חל כאשר התקווה שבה אליהם לאחר שחווה אפתיה, אדישות רבה אשר מוצאים אצל אנשים עם מחלות נפש, מקורן במנגנון הסתגלות של אנשים על סף איבוד תקווה. הדבר דורש מהמטפלים לא להתייאש, ולתת לאדם המחלים אופציות לבחור.
בספרה 'המחלה כמטאפורה', המבוסס על חוויה אישית, טוענת זונטאג שהענקת תקווה על ידי המטפל, הינה מרכיב מהותי וחיוני, ויש לה ערך מרפא ואנושי בכל מפגש טיפולי. לעתים התקווה או היעדרה הם המכריעים את תוצאות הטיפול. לאמונה בתהליך הריפוי או השיקום יש אם כן, חשיבות מרכזית בהצלחתו
עובדת עם יחידים זוגות ומשפחות, הנחיית קבוצות, הדרכת הסטודנטים והדרכת עובדים סוציאליים.
נסיון רב במסגרת שרותי בריאות הנפש הציבוריים. פייסבוק: https://www.facebook.com/havaosMSW
אתר: טיפול פרטני (אישי), זוגי ומשפחתי | טיפול זוגי במרכז הארץ
